<h1>לקוטי ספר הדין לרבינו יהודה אלברצלוני סימן צ"ד</h1>
<h2>דף יט:</h2>
וכתב הנגיד מה הפרש יש בין הני למעקר שטרא קאתו ואין נאמנין. ובין הני למעקר סהדותייהו קאתו ונאמנין. זה הפרש יש בניהן כי אלו שאמרו אמנה היו דברינו עקרו אותה השטר לגמרי ואמ' לא הוה עס(י)ק זה כלל ולהכי אין נאמנין. ואילו שאמ' תנאי היו דברינו לא עקרו את השטר לגמרי אלא עידותן עקרו שכך היו אומ' עסק זה כמו שיש בכת' ידינו כך היה אבל תנאי היה עליו, שתמצא הראשונים (ו)עקרו אותו השטר הילכך אין נאמנין. ואלו לא עקרו את השטר והעידו עדות שנית נאמנין. ואית מרבנן דאוקים לה בהפה שאסר הוא הפה שהתיר שאין השטר אלא מפיו. וגם מר רב נחשון גאון ז"ל אוקמה בהפה שאסר הוא הפה שהתיר שאם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין. ומר רב האי ז"ל אמ' אע"פ שכת' ידן יוצא ממקום אחר נאמנין וקושטא הוא מאי דאמ' מר רב האי ז"ל משום דאמ' תנאי מילתא אחריתי הוא. והכי קאמ' עידות [אחרת] היא כשם שאלו באו ב' עדים ואמ' שהלוקח זה הנכתב בשטר זה העידנו שעל תנאי כתב שטר זה עידותן עידות, כך כשאומ' עידי הכת' שעל תנאי נכת' עידותן עידות ולא דמי לאמנה משום דאמנה עולה היא. תדע דאם באו עדים אחרים ואמ' שהלוקח זה העידנו שאמנה היא שטר זה נאמנין ולא אמרינן היכי חתמו קמאי אעולה שיש לומ' שמא לא חתימ[ת]ם הוא אבל הן שאמ' אמנה היו דברינו אין נאמנין דאעולה לא חתימי.
